עקידת יצחק מ׳

מהדורה: עקידת יצחק, פרשבורג, תר"ט

1 סנהדרין פתח ↗

אִיסּוּר מִצְוָה – שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאַמַּאי קָרוּ לְהוּ אִיסּוּר מִצְוָה? שֶׁמִּצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. אִיסּוּר קְדוּשָּׁה – אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וְאַמַּאי קָרוּ לְהוּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה? דִּכְתִיב: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״. וְתַנְיָא עֲלַהּ: רַבִּי יְהוּדָה מַחְלִיף. חַלּוֹפֵי הוּא דְּמַחְלֵיף, הָא חֲלִיצָה בָּעֲיָא. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ, מִכְּדִי חַיָּיבֵי לָאוִין לְרַבִּי עֲקִיבָא כְּחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת דְּמֵי, וְחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לָאו בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ! לִדְבָרָיו דְּתַנָּא קַמָּא קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק, תָּנֵי כְּדִתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר קְרָא ״אִמְּךָ הִיא״. מִשּׁוּם אִמּוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִיא״, מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אִמּוֹ? אֶלָּא אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו, קָאֵי הָכָא וּמְמַעֵט לַהּ, קָאֵי הָכָא וּמְמַעֵט לַהּ. הַשְׁתָּא, אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו – מִיחַיַּיב, אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ – מִיחַיַּיב, אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו – לָא מִיחַיַּיב כְּלָל? וְתוּ, לְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״אִמְּךָ הִיא״? אֶלָּא, הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אָמַר קְרָא ״עֶרְוָתָהּ״, מִשּׁוּם עֶרְוָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי עֲרָיוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ״ – הָכִי נָמֵי מִשּׁוּם עֶרְוָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי עֲרָיוֹת? וְהָתְנַן: הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי בְנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא, כֵּיוָן דְּחַד גּוּפָא הוּא, אַף עַל גַּב דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, כְּתִיב ״עֶרְוָתָהּ״. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּחַד גּוּפָא הוּא, אַף עַל גַּב דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, כְּתִיב ״עֶרְוָתָהּ״. אֶלָּא אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה ״עֶרְוַת אָבִיךָ״ – זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ, וּמַיְיתֵי לַהּ בִּגְזֵירָה שָׁוָה. וּמַשְׁמַע, בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אִמּוֹ בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ. אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִיא״. מִשּׁוּם אִמּוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו.

1 שמות רבה פתח ↗

אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב תהלים צג, ב: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעוֹלָם אָתָּה, לֹא נִתְיַשֵּׁב כִּסְאֲךָ וְלֹא נוֹדַעְתָּ בְּעוֹלָמְךָ עַד שֶׁאָמְרוּ בָּנֶיךָ שִׁירָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה וְנָצַח, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ אָגוּסְטוּס, אָמְרוּ לוֹ עַד שֶׁלֹא עָשִׂיתָ הַמִּלְחָמָה הָיִיתָ מֶלֶךְ, עַכְשָׁיו עֲשִׂינוּךָ אָגוּסְטוּס. מַה יֵּשׁ כָּבוֹד בֵּין הַמֶּלֶךְ לְאָגוּסְטוּס, אֶלָּא, הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל הַלּוּחַ וְאָגוּסְטוּס יוֹשֵׁב. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בֶּאֱמֶת עַד שֶׁלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ הָיִיתָ אַתָּה, מִשֶּׁבָּרָאתָ אוֹתוֹ אַתָּה הוּא, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר חבקוק ג, ו: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, אֲבָל מִשֶּׁעָמַדְתָּ בַּיָּם וְאָמַרְנוּ שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּאָז, נִתְיַישְׁבָה מַלְכוּתְךָ וְכִסְאֲךָ נָכוֹן, הֱוֵי נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, בְּאָז יָשִׁיר. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב תהלים קו, יב: וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב כְּבָר שֶׁהֶאֱמִינוּ עַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ד, לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם, חָזְרוּ וְלֹא הֶאֱמִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, ז: אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עַל הַיָּם וְרָאוּ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט בָּרְשָׁעִים, כְּמָה דְתֵימָא דברים לכ, מא: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי, וְשִׁקַּע אֶת מִצְרַיִם בַּיָּם, מִיָּד שמות יד, לא: וַיַּאֲמִינוּ בַּה', וּבִזְכוּת הָאֲמָנָה שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרוּ שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אָז אֶלָּא לָשׁוֹן אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית לט, ה: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וּכְתִיב בראשית לט, ד: וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ, הֱוֵי וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב שיר השירים ד, יא: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בַּמֶּה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בּוֹ אֲנִי מְקַלֶּסְךָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חִיָּא מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה עַל הַמֶּלֶךְ וְאָמַר הַמֶּלֶךְ לַדֻּכָּס שֶׁלּוֹ נֵלֵךְ וְנִלָחֵם בָּהּ, אָמַר לוֹ דֻּכָּס אֵין אַתָּה יָכוֹל, הֶחֱרִישׁ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ בַּלַּיְלָה בְּעַצְמוֹ וּכְבָשָׁהּ. יָדַע דֻּכָּס עָשָׂה עֲטָרָה וְהֵבִיא לַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הָעֲטָרָה הַזּוֹ לָמָּה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁחָטָאתִי בְּדָבָר וְאָמַרְתִּי לְךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ה, כג: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, וַהֲרֵי טִבַּעְתָּ אוֹתוֹ לַיָּם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׁבַּחֲךָ בְּאָז, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה. בֹּא וּרְאֵה דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים בַּמֶּה שֶׁהֵם סוֹרְחִים הֵם מְתַקְּנִים, הֱוֵי: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, מִמִּי הֵם לְמֵדִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַּדָּבָר שֶׁהוּא מַכֶּה הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ל, יז: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, מִמַּכּוֹת שֶׁאֲנִי מַכֶּה אוֹתָךְ, מֵהֶם אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָךְ. מִנַּיִן תֵּדַע כֵּן, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צֵא וּלְמַד מִמָּרָה, שֶׁהוֹרָה לְמשֶׁה דָּבָר מַר וְהִשְׁלִיךְ לַמַּיִם וְנִמְתְּקוּ הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טו, כה: וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמָּיִם, אֵי זֶה הָיָה, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר יַרְדִּינוֹן הָיָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שֶׁל עֲרָבָה הָיָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר שֶׁל זַיִת הָיָה, מִכָּל מָקוֹם עֵץ מַר הָיָה וְהִמְתִּיק הַמַּיִם הַמָּרִים. וְכָךְ משֶׁה לֹא קִנְטֵר אֶלָּא בְּאָז, וּבַמֶּה שֶׁסָּרַח תִּקֵּן מַעֲשָׂיו וְאָמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב משלי לא, כו: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם וְעַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם לֹא מָצִינוּ אָדָם שֶׁאָמַר שִׁירָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, בָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא אָמַר שִׁירָה, הִצִּיל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ וּמִן הַמְּלָכִים וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יִצְחָק מִן הַמַּאֲכֶלֶת וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יַעֲקֹב מִן הַמַּלְאָךְ וּמִן עֵשָׂו וּמִן אַנְשֵׁי שְׁכֶם וְלֹא אָמַר שִׁירָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם וְנִקְרַע לָהֶם, מִיָּד אָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלּוּ הָיִיתִי מְצַפֶּה, וְאֵין אָז אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קכו, ב: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי, מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה בְּאָז, אֶלָּא אָמְרוּ מִתְּחִלָּה הָיָה הַיָּם הַזֶּה יַבָּשָׁה, וְעָמְדוּ דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ וְהִכְעִיסוּ לְפָנָיו בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד, כו: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה', וַעֲשָׂאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָם וּפָרַע מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ה, ח עמוס ט, ו: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וְעַכְשָׁיו יָם הָיָה, וְנַעֲשָׂה לָנוּ יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, כט: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, נְקַלְּסֶנוּ בְּאָז, שֶׁהָפַךְ לָנוּ יָם לְיַבָּשָׁה. הֱוֵי: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אָז אֶלָּא לְשׁוֹן בִּטָּחוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ג, כג: אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים ד, ח: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם כַּלָּה מְקַשְּׁטִין וּמְבַשְֹּׂמִין אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָהּ לַחֻפָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא אָמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, מִטִּיט וּלְבֵנִים לְקַחְתִּיךְ וַעֲשִׂיתִיךְ כַּלָּה. לָמָּה שְׁנֵי פְּעָמִים אִתִּי מִלְּבָנוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִתִּי גְלִיתֶם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא לְבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לז, כד: אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וּמִנַּיִן שֶׁהָלְכָה שְׁכִינָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מג, יד: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָּה, וְאוֹמֵר יחזקאל א, ג: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן, וְכֵן דָּנִיֵּאל אוֹמֵר דניאל י, ד: וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל, וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר ויקרא כו, מד: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם וגו', אֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחָם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם, מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת שְׁמִי עָשִׂיתִי, וְעִמִּי אַתֶּם חוֹזְרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים ד, ח: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, מִן הַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל לא, ג: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר מיכה ב, יג: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם. שיר השירים ד, ח: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי יוּסְטָא הַר הוּא וּשְׁמוֹ אֲמָנָה, עַד אוֹתוֹ הָהָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן חוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלֻיּוֹת לְשָׁם יִהְיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים צח, א: שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה, וּבְאֵיזֶה זְכוּת אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל שִׁירָה, בִּזְכוּת אַבְרָהָם שֶׁהֶאֱמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית טו, ו: וְהֶאֱמִן בַּה', הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹחֲלִין בָּהּ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר חבקוק ב, ד: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר, בִּזְכוּת יִצְחָק, חבקוק ב, ד: וְחֶרְמוֹן, בִּזְכוּת יַעֲקֹב, חבקוק ב, ד: מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, גָּלוּת בָּבֶל וּמָדָי. חבקוק ב, ד: מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, זוֹ אֱדוֹם. דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ד, לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם, וּכְתִיב שמות יד, לא: וַיַּאֲמִינוּ בַּה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ רוֹאִין כָּל אוֹתָן נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, בִּשְׁבִיל הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה', מִמֶּנָּה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים נט, יז: וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה יב, ב: הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד. וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁל יוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כא, יב: אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, תהלים נט, יז: כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי, בֶּאֱדוֹם. תהלים נז, יז: וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי, בְּגוֹג וּמָגוֹג. דָּבָר אַחֵר, וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם וְאוֹמְרִים שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, וּמָה אָמְרוּ, עָזִי וְזִמְרָת יָהּ. וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁהִשְׁקַפְתָּ עַל מַחֲנֵה מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, כד: וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר, אוֹתוֹ הַבֹּקֶר שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ אֶת הַמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טז, יג: וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל. דָּבָר אַחֵר, אוֹתוֹ הַבֹּקֶר שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יט, טז: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹוֹת הַבֹּקֶר. כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי, בְּפַרְעֹה וּבְמִצְרַיִם. וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי, בַּעֲמָלֵק. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים סח, כו: קִדְמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּקְּשׁוּ הַמַּלְאָכִים לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם, וְלֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם לִגְיוֹנוֹתַי נְתוּנִין בְּצָרָה וְאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב שמות יד, כ: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה, כְּמָה דְּתֵימָא ישעיה ו, ג: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהַקְדִּים שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקַדְּמוּ בָנַי תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה, אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָז יָשִׁיר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה. וְכֵן דָּוִד הוּא אוֹמֵר: קִדְמוּ שָׁרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַיָּם, דִּכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה. אַחַר נֹגְנִים, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, וְלָמָּה כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיל אֶתְכֶם אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיְּקַדְּמוּ תְּחִלָּה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבָּשָׂר וָדָם יֹאמְרוּ תְּחִלָּה, עַד שֶׁלֹא יָמוּת אֶחָד מֵהֶם, אֲבָל אַתֶּם כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁים אַתֶּם חַיִּים וְקַיָּמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּשְׁבָּה בְּנוֹ וְהָלַךְ וְהִצִּילוֹ, וְהָלְכוּ בְּנֵי הַפָּלָטִין מְבַקְּשִׁין לְקַלֵּס לַמֶּלֶךְ, וּבְנוֹ מְבַקֵּשׁ לְקַלְּסוֹ. אָמְרוּ לוֹ אֲדוֹנֵנוּ מִי יְקַלֶּסְךָ תְּחִלָּה, אָמַר לָהֶם בְּנִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ מִי שֶׁרוֹצֶה לְקַלְסֵנִי יְקַלְסֵנִי. כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְקָרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מְבַקְּשִׁים לוֹמַר שִׁירָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אַתֶּם, הֱוֵי: קִדְּמוּ שָׁרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. אַחַר נֹגְנִים, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים. תהלים סח, כו: בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, אֵלּוּ הַנָּשִׁים, שֶׁהֵן קִלְּסוּ בָּאֶמְצַע, כְּדִכְתִיב: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִי אָמַר קִלּוּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַתִּינוֹקוֹת, אוֹתָן שֶׁהָיָה פַּרְעֹה מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ לַיְאוֹר שֶׁהֵם מַכִּירִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיצַד, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְהָיְתָה אִשָּׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְבַקֶּשֶׁת לֵילֵד, וְהָיְתָה יוֹצֵאת לַשָׂדֶה וְיוֹלֶדֶת שָׁם, וְכֵיוָן שֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת, עוֹזֶבֶת הַנַּעַר וּמוֹסֶרֶת אוֹתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת שֶׁלִּי וְאַתָּה עֲשֵׂה אֶת שֶׁלָךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִיָּד הָיָה יוֹרֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ כִּבְיָכוֹל וְחוֹתֵךְ טִבּוּרָן וּמַרְחִיצָן וְסָכָן, וְכֵן יְחֶזְקֵאל אָמַר יחזקאל טז, ה: וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָֹּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, וּכְתִיב יחזקאל טז, ד: וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ לֹא כָרַת שָׁרֵךְ, וּכְתִיב יחזקאל טז, י: וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה, וּכְתִיב יחזקאל טז, ט: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. וְהָיָה נוֹתֵן שְׁנֵי טִנָרִין בְּיָדוֹ אֶחָד מְנִיקוֹ שֶׁמֶן וְאֶחָד מְנִיקוֹ דְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לב, יג: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְהָיוּ גְדֵלִים בַּשָֹּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל טז, ז: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָֹּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ גְדֵלִין הָיוּ נִכְנָסִין לְבָתֵּיהֶן אֵצֶל אֲבוֹתֵיהֶן וְהָיוּ שׁוֹאֲלִין לָהֶם מִי הָיָה זָקוּק לָכֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם בָּחוּר אֶחָד נָאֶה וּמְשֻׁבָּח הָיָה יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה לָנוּ כָּל צְרָכֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ה, י: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם הָיוּ אוֹתָן הַתִּינוֹקוֹת שָׁם וְהֵם רָאוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם הִתְחִילוּ אוֹמְרִים לַאֲבוֹתֵיהֶם זֶהוּ אוֹתוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לָנוּ כָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים כְּשֶׁהָיִינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים ט, יז: נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה, מְדַבֵּר בְּמִצְרַיִם שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶם מִשְׁפָּטִים בְּמִצְרַיִם וְעַל הַיָּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עֶשֶׂר מַכּוֹת לָקוּ הַמִּצְרִים בְּאֶצְבַּע אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ח, טו: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, לא: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, וְהַיָּד חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְחָמֵשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר הֲרֵי חֲמִשִּׁים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאִיּוֹב שֶׁבָּאוּ עָלָיו חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר איוב יט, כא: חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַרְבָּעִים מַכּוֹת לָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם וּמָאתַיִם עַל הַיָּם, שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהָיְתָה בָּאָה עֲלֵיהֶן הָיוּ בָּאוֹת אַרְבַּע, כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עח, מז: יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם, וּכְתִיב תהלים עח, מט: חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת, זַעַם שְׁתַּיִם, צָרָה שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע, הֱוֵי בְּאֶצְבַּע לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וּבַיָּד מָאתַיִם, הֱוֵי: מִשְׁפָּט עָשָׂה. וּמַהוּ נוֹדַע ה', כְּדִכְתִיב שמות יד, יח: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה', בְּשָׁעָה שֶׁאֶעֱשֶׂה הַדִּין לְפַרְעֹה, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו שמות יד, יח: בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, וּכְתִיב תהלים ט, יז: בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע, זֶה פַּרְעֹה, מַה אָמַר שמות א, כב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד וגו', וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קלו, טו: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף, מַהוּ תהלים ט, יז: הִגָּיוֹן סֶלָּה, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת, אֶלָּא לוֹמַר שִׁירִים וּזְמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, אָז יָשִׁירוּ משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר משֶׁה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִכָּאן שֶׁנֶּאֶמְרָה הַפָּרָשָׁה עַל פִּי משֶׁה, וְאַחַר כָּךְ אֲמָרוּהָ אֲבוֹתֵינוּ עַל הַיָּם. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים א, ה: שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַׂי וְנָאוָה אֲנִי בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתַי, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תְּהִי קוֹרֵא שיר השירים א, ה: בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אֶלָּא בּוֹנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, זוֹ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וּמַבְנִין אוֹתָהּ. דָּבָר אַחֵר, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּדִכְתִיב יהושע טו, מז: אַשְׁדּוֹד ו בְּנוֹתֶיהָ. מַהוּ שיר השירים א, ה: כְּאָהֳלֵי קֵדָר, מָה אֹהָלִים שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים כְּעוּרִים מִבַּחוּץ וְנָאִים מִבִּפְנִים, כָּךְ הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִרְאִים כְּעוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְלֵאִים מִבִּפְנִים, מִקְרָא מִשְׁנָה תַּלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. אִי מָה אָהֳלֵיהֶם שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים מִטַּלְטְלִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל יִטַּלְטָלוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר שיר השירים א, ה: כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, כַּיְרִיעָה שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁמְּתָחָן כְּאֹהֶל לֹא זָזוּ מִמְּקוֹמָן. אִי מָה אָהֳלֵיהֶם שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים אֵין לָהֶם תִּכְבֹּסֶת, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, מָה הַשַֹּׂלְמָה הַזֹּאת מִתְלַכְלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְלַבֶּנֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חוֹטְאִים הֵן שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר, שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בַּמֶּה שֶׁאֲנִי שְׁחוֹרָה בּוֹ אֲנִי נָאוָה. חָטְאוּ בְּחוֹרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, ח: וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה', וּבְחֹרֵב אָמְרוּ שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. בַּיָּם הִמְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, ז: וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף, וּבַיָּם אָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. כָּל הַשִּׁירוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּעוֹלָם לְשׁוֹן נְקֵבוֹת, לוֹמַר מָה הַנְּקֵבָה הַזֹּאת מִתְעַבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת וְחוֹזֶרֶת וְיוֹלֶדֶת, כָּךְ הֵן הַצָּרוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶן, וְהָיוּ אוֹמְרִים שִׁירוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבוֹת, לְכָךְ עָמְדוּ בָּבֶל וּמָדַי וְיָוָן וֶאֱדוֹם, וְשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, אֵין עוֹד צָרוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה סה, טז: כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, וּכְתִיב ישעיה לה, י: שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִֹּׂיגוּ וגו', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמְרִים שִׁיר לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים צח, א: שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ. דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים מ, ג: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן, מִמִּצְרַיִם. תהלים מ, ג: מִטִּיט הַיָּוֵן, מִטִּיט וּלְבֵנִים. תהלים מ, ג: וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי, זֶה הַיָּם. תהלים מ, ג: כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי, שֶׁעָבְרוּ בַּיַּבָּשָׁה, מִיָּד תהלים מ, ד: וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ, מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה נִדָּה, הִשְׁלִימָה יְמֵי נִדָּתָהּ וְטָהֵרָה, בָּאתָה אֵצֶל אִישָׁהּ אָמַר לָהּ מִי מֵעִיד עָלַיִךְ שֶׁטָּהַרְתְּ, אָמְרָה לוֹ הֲרֵי שִׁפְחָתִי מְעִידָה שֶׁטָּהַרְתִּי לְפָנֶיהָ וְטָבַלְתִּי, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֶת הַשִּׁירָה הַזֹאת, נָאִים אָנוּ לוֹמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, שֶׁאֵין בָּנוּ טֻמְאָה, וַהֲרֵי הַמִּילָה מְעִידָה עָלֵינוּ שֶׁאָנוּ טְהוֹרִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְאֵין זֹאת אֶלָּא מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יז, י: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ. וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, נִהְיֶה אוֹמְרִים לְבָנֵינוּ, וּבָנֵינוּ לִבְנֵיהֶן, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ כַּשִּׁירָה הַזֹּאת בְּעֵת שֶׁתַּעֲשֶׂה לָהֶם נִסִּים. אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב איוב מ, י: עֲדֵה נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ, הַכֹּל מִתְגָּאִין זֶה עַל זֶה, חשֶׁךְ מִתְגָּאֶה עַל הַתְּהוֹם שֶׁהוּא לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וְהָרוּחַ מִתְגָּאָה עַל הַמַּיִם שֶׁהוּא לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וְהָאֵשׁ מִתְגָּאֶה עַל הָרוּחַ שֶׁהוּא לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וְהַשָּׁמַיִם מִתְגָּאִים עַל הָאֵשׁ שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה עַל הַכֹּל, הֱוֵי: כִּי גָאֹה גָּאָה. אָמַר רַבִּי אָבִין, אַרְבָּעָה מִינֵי גֵּאִים נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם: גֵּאֶה שֶׁבַּבְּרִיּוֹת, אָדָם. גֵּאֶה שֶׁבָּעוֹפוֹת, נֶשֶׁר. גֵּאֶה שֶׁבַּבְּהֵמוֹת, שׁוֹר. גֵּאֶה שֶׁבַּחַיּוֹת, אֲרִי. וְכֻלָּן נָטְלוּ מַלְכוּת, וְנִתְּנָה לָהֶם גְּדֻלָּה, וְהֵם קְבוּעִים תַּחַת הַמֶּרְכָּבָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל א, י: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה וּפְנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נָשֶׁר, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְגָּאוּ בָּעוֹלָם, וְיֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם עֲלֵיהֶם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר קהלת ה, ז: כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם, הֱוֵי: כִּי גָאֹה גָאָה. דָּבָר אַחֵר, כִּי גָאֹה גָאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים א, ט: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דָּרַשׁ רַבִּי פָּפּוֹס לְסֻסָתִי כְּתִיב כמו שכתוב בשיר השירים רבה: עַד יֵשׁ לְךָ רוּחַ יֵשׁ לְךָ כְּנָפַיִם, מִיָּד הֱסִיטָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיאָן מִבֵּין גַּלְגַּלֵּי הַמֶּרְכָּבָה וֶהֱסִיטָן עַל הַיָּם. מַהוּ שיר השירים א, ט: דִּמִּיתִיךְ רַעֲיָתִי, שֶׁנִּדְמוּ גַּלֵּי הַיָּם לְסוּסְיוֹת נְקֵבוֹת וּמִצְרִיִּים הָרְשָׁעִים לְסוּסִים זְכָרִים מְזֻהָמִים, וְהָיוּ רָצִים אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּקְּעוּ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. וְהָיָה הַמִּצְרִי אוֹמֵר לְסוּסוֹ אֶתְמוֹל הָיִיתִי מוֹשְׁכֲךָ לְהַשְׁקוֹתְךָ מַיִם וְלֹא הָיִיתָ בָּא אַחֲרַי, עַכְשָׁו אַתָּה בָּא לְשָׁקְעֵנִי בַּיָּם, וְהָיָה הַסּוּס אוֹמֵר לוֹ: רָמָה בַיָּם, רְאֵה מַה בַּיָּם, רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי רוֹאֶה בַיָּם: דָּבָר אַחֵר, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. סוּסֵיהֶם וְרוֹכְבֵיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא סוּס וְרֹכְבוֹ, מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂר שֶׁלָּהֶם תְּחִלָּה וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַיָּם. עָזִי וְזִמְרָת יָהּ, עָזִי הוּא וַעֲטָרָה לְרֹאשִׁי וְהוּא כֹחִי. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, יְהִי לִי אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, הָיָה לִי וְיִהְיֶה לִי. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים יוֹרְדֵי הַיָּם, משֶׁה כַּמָּה נִתְחַבֵּט וְנִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַמָּקוֹם עַד שֶׁרָאָה אֶת הַדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לג, יח: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות לג, כ: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, וּבַסּוֹף הֶרְאָה לוֹ בְּסִימָן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לג, כב: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי. הַחַיּוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא אֵינָן מַכִּירוֹת אֶת הַדְּמוּת, וּבְשָׁעָה שֶׁמַּגִּיעַ זְמַנָּן לוֹמַר שִׁירָה הֵן אוֹמְרִים בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא אֵין אָנוּ יוֹדְעוֹת אִם כָּאן הוּא אִם בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא יחזקאל ג, יב: בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְקוֹמוֹ, וְעוֹלֵי הַיָּם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ וְאוֹמֵר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲמַרְתֶּם לְפָנַי פַּעַם אַחַת זֶה אֵלִי, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אַתֶּם אוֹמְרִים אוֹתוֹ דָּבָר שְׁתֵּי פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כה, ט: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה וגו'.

1 שבת פתח ↗

אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

1 יבאר שחטא האנשים הבאים אל תטאם בטענ' ומופת הוא חטא עז וקשה מהבאים בבלי דעת ושלתקין זה הית' כונת זאת השירה השגור' בפי כל:

2 אז ישיר משה וכו'

3 במדרש ש"ר פרש' כ"נ נופת תטופנה שפתותיך כלה שיר ד. אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך משל למלך שמרד' עליו מדינה אמר המלך לדוכוס שלו נלך ונלחם עמה אמר לו דוכיס אין אתה יכול לה החריש המלך והלך בליל' בעצמו וכבשה ידע דוכוס עשה עטרה והביאה אל המלך א"ל העטרה הזאת למה אמר לו בשביל מה שחטאתי לפניך כך אמר משה אני חטאתי לפניך באז שנא' שמות ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' לכך אני משבחך באז ישיר משה. בא וראה שהצדיקים במה שהם סורחין הם מתקנין הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה וכו':

4 הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו לפי שהוא בא בלא כח טענה אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגלות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה וכבר אמרו ז"ל ברכות י"ב: כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר יחזקאל ט"ז למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך אשר עשית נאם ה' אלהים. והטעם לפי שאין מטבע החטאים הנעשים על זה האופן להוציא בעליהם מכלל האנשים כי על כן אמרו סנהדרין ק"ד. שנמנה אחז בעדת המלכים הצדיקים לפי שהיה מתבייש מהנביא כמו שדרשו שם ממסלת שדה כובס קרי ביה כובש שהיה כובש את פניו. והכוונה שאינו חטא גמור אחר שלא הסכימה דעתו בו רק רצונו לבד. אמנם החוטא לפי דעתו הנה הוא חטא עצום מאד לפי שהוא בא על החטא ההוא בטענה ובתורת טעמא כי חכמתו עמדה להורות כמה פני הראות שהחטא ההוא לא לבד אינו מגונה אבל שהוא מחוייב לעשותו ואלו הן המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומחדדין טענות וראיות להעמיד רשעתו וכמו שאמרו סנהדרין ל"ח: כ"ש דפקר טפי ועל זה הענין אמרו סוכה נב. כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והכוונה כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטאו הנה יצרו החוטא הוא גדול וחזק מזולתו בלי ספק וכבר נתבאר זה בראשון מהז' מספר המדות והוא טעם שאמרו רבותינו ז"ל יומא כ"ט. הרהורי עבירה קשין מהעבירה כי העבירה בהרהורי' והטענות המחזיקים אותה היא קשה מזולתם וזה מבואר. וכמה כוונו חכמינו ז"ל זה הענין בעצמו במה שאמרו בפרק חלק סנהדרין ק"ב: רב אשי אוקי על שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אמר למחר נפתח וניתנו בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא אמר ליה חברך או חברא דאבוך אנא מהיכא בעית למשרי המוציא מריפתא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא בעי מישרא ריפתא לא ידעית וחבריא קרית לן אמר לי' אגמרי לי כי היכי דאדרשנו משמך אמר ליה מהיכא דקדמה בישולא ברישא אמר ליה ומאחר דחכמיתו טובא אמאי פלחיתו עכ"ום אמר ליה אי הות בההוא זמנא הות נקיטת שפולך בשינך ורהטת, והענין להם בעיני להודיע ההבדל אשר בין החוטא לפי הרצון ובין החוטא לפי הקש שכלו. וזה כי החוטא לפי השכל הנה הוא נמשך המשך חזק אחר ההתחלות המוחזקות לו והוא מתחזק ומתאמץ בהם ועושה בזדון כענין הזקן ממרא דברים י"ז וכדומ', אמנם אשר אין לו אלו ההתחלות הנה הוא חוטא כמדת החטא רפה והוא אשר שמוהו לטענה בפי המלך החוטא ההוא אשר חטא בחוזק וביד רמה בחטאים גדולים ועצומים מאד במשל נכבד מאד והוא ששאלו מהיכן ראוי לבצוע המיציא מהפת שהוא שאלה קטנה מאד ומשלה להודיעו כי הוא לא ידע מהיכן תחלת סעודה באלו הענייניים העיוניים ודרך המשפטים המתחייבים בהם ושהיא היתה הסבה למה שלא חטאו בעניינם כמו הם אמנם שהוא כבר ידע שהתחלת הלמוד בסעוד' הנפש חוייב שתהי' ממה שקדם בישול ידיעתי בו והוא ההרגל והבקיאות בטבעיות כמו שפירש חיובו בשער ל"ה. והנה הוא השיב לו שכיון שידע כולי האי היה לו להגיע אל אמתת מציאות יוצר הכל ב"ה ושאין אלוה מבלעדיו ואיך היה עובד ע"א בהכחיש השגחת אלוה ממעל ומתעסק בעניינים הטבעיים. והיתה תשובתו שאלו היה שם ויודע כח טענותיהם והוראות עיוניהם ומופתיהם כמו שהיו יודעים כבר היה תופש בשניו ההתחלות ההם לאמתיות והיה נרדף מהם בכח גדול וביד חזקה ובאמת ובאמונה. ומזה המין היו כל כתות הפילוסופים אשר דברנו בהם בשער הקודם כי בחוזק טענותיהם וכח הקדמותיהם ותולדותיהם כיוצא בהם השתדלו מאד באלו העניינים ובאו עליהם בחזקה להראות פנים מפנים שונים שאין מן הראוי לפרוק עול תורה ואלהות מעל האנשים לבד אבל להכריח שהחושב שהוא יתעלה יודע ומבחין בכמו אלו העניינים הפעולים שמץ דבר שהוא חטא וסכלות עצומה בידו ליחם לו יתעלה כל החסרונות המשיגות אותו מהן אשר זכרנום שם והיא עצמה גופה של ע"א שעבדו אותה מנשה וחביריו האומרים בכח הטענות ההן עזב ה' את הארץ יחזקאל ח' וילכו בשרירות לבם הרע. וכאשר נסתרה דרכם מהם בשבושי השגותיה' ואמונתם גם הוא יתעלה הסתיר פניו מהם והיו לאכול ממקרי הזמן ורוע עצתם הנבערה עם הולכו אף הוא עמם בקרי כמו שנודע מעניינם. אמנם כבר תהיה להם ידיעתם הקודמת בחכמות האנושיות הטבעיות כסולם מוצב ופתח פתוח לצאת למרחב כשיעיקוהו רעות רבות וצרות כי יאמר ביום ההוא אולי מאת הנמצא העליון ההוא אשר קראוהו העיונים ההם סבת הסבות ועלת העלות נהיה הדבר הזה עם היות שהעיונים ההם החליטו סותרו ויחפש וימצא בכח הנסיון הגובר על כל מיני המופתים העיונים שכן הוא כי הוא פועל ועשה את כל אלה כמו שהי' הדבר עצמו, למנשה בן חזקיהו שנא' ד"ה ב' ל"ג וילכדו את מנשה בחוחי' ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבל ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים כי אין דבר עומד בפני הנסיון. ולהראות כח המופת הזה אמרו ירושלמי פ' חלק מאי עבדי ליה שדיוה בדודא דנחשא ושדו נורא תותיה והוה קא מצטער טובא אמר היכי נעביד נקרי להק"בה כעיס עילויה נקרי לעבודת עכ"ום לית בה ממשא מה עשה קרא לגדולים ולא עניוה קרא לקטנים ולא עניוה קרא להקב"ה ואמר לפניו רבש"ע אי ענית לי ענית ואי לא אמרו איהו כוותיהו מיד ענייה שנא' ד"ה שם ויעתר לו ה' וישמע תפלתו וישיבהו ירושלים וגו'. עתה ראה כמה כללו דבריהם אלו מכוונת כח הנסיון ותקפו אשר נצח בו כל שאר המופתים העיוניים אשר בהם נתן שום ממש ומציאות בדברים אחרים יצילו או יועילו בשעת הדחק זולתו יתעלה. אמנם אם לא קדמה להם ידיעה על מציאותו יתעלה באותה החקירה הקודמת שהיא במדרגת המוציא לסעודה הנה אין מבוא לשום הוכחה ונסיון לעמוד על האמת ולזה מה ששקדה התורה בתחלתה על הוראת ההנהגה הטבעית המחייבת אמתת מציאותו כמו שביארנו שם ושיעור גדול יתר מאד על הוראת אלו הנסיונות הנפלאות אשר בכל המעשים האלה וקריעת ים סוף והטבעת אויביהם על הכל כי זה מה שעשה רושם נפלא לעיני כל העמים כמו שהעידה רחב יהושע ב' כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם כאשר אמרנו בשער הקודם וכן נשנה להם זה הרושם בירדן כמ"ש שם ד' והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם עד עברכם כאשר עשה ה' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו. עד שזכר שכבר היה להם המעשה הנורא ההוא פעמים ובתרתי זימני הוי חזקה גדולה לקיום ההשגחה האישיית וחולשת קיום ההנהגה הטבעית והכרחיותה הוא מה שנאמר בסמוך שם למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא למען יראתם את ה' אלהיכם כל הימים. ירצה הודעתי להם חזקת היד שיש אל ההשגחה האלהית על כל אלה הנמצאים הטבעיים למען תדעו כי כל הימים אשר תחזקו ביראת השם תהיה ידכם תקפה עליהם בלי שום ספק. והנה מכח החזקה הזאת נאמר מ"ב ב' ויקח אליהו את אדרתו ויגלם ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה ועוד התחזקה ביד אלישע תלמידו על פי שנים כמו שנאמר בו שם אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבר אלישע. כי אחר שלא היה צורך הפעם השנייה רק שיעבור אלישע הנה היה הנס כפלים מבפעם ראשונה שהיה הצורך פי שנים. וכמה יכוון זה הענין כלו מתחלה ועד סוף במה שזכרו בהגדת חולין ז'.. מעשה ברבי פנחס בן יאיר דהוה אזיל לפדיון שבויים פגע בגנאי נהרא אמר גנאי נהרא פליג מימיך ואעבור בך אמר לו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אינך עושה אני ודאי עושה אמר לו חלוק לך ואם לאו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה הוה בהדיה האי גברא דהוה מייתי חיטי לפסחא אמר לו חלוק להאי נמי דמצוה קא עביד הוה תמן חד טייעא אמר לו חלוק נמי לזה דלא לימא כך עושין לבני לויה חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נניש גובריה דהאי כמשה ושתין רבוון. הנה עם שהענין הזה נאמן במאמרו זה ואין שם ספק שנעשה כן על יד החסיד הקדוש הזה לתכליות המעולים שנזכרו בו עם כל זה ראוי לתת לב אל דברי הויכוח הזה אשר בינו ובין הנהר ההוא כי ודאי לא נכתוב כי אם לפתוח פתח ההתבוננות בכח הטענות אשר בין הפעולות הטבעיות אל הפעולות הראויות לפי ההשגחה אשר טעו בהם רבים ועצומים כאשר אמרנו. וזה כי הנה רבי פנחס בן יאיר לסבת שלמותו והמצוה רבה אשר בידו להוציא אסורים מתחת עבודת עבד להיותם בני חורין לעבודת הש"י זכר ליציאת מצרים דרך ים סוף היה מצוה אל הנהר הגדול ההוא שיחלק מימיו לו. אמנם טענת גנאי נהרא היא עצמה מה שמטעה את כל הפילוסופים שיאמרו שהפעולות הטבעיות כענין הגרת מי הנהר במורד אשר בנחל ודבקות חלקיהם הוא מחוייב מאד מטבען ושאי אפשר להם להשתנות מזה הטבע כלל והוא הדין כל הפעולות הטבעיות ושלזה לא יגזור הדעת איפשרות בשיתבטלו או ישתנו להמשך אחר הפעולות האנושיות הבחיריות והרצוניות אשר אין להם התחלה קיימת חזקה רק המה תלויות ועומדות באשר יהיה שמה רוח העושה אותם אם לעשות או למנוע והוא טעם אתה הולך לעשות וכו' ואני הולך וכו' ירצה שנינו אנחנו יש לנו התחלות טבעיות אשר הוא ראוי שכל אחד ממנו ימשך אל התחלותיו והנה באמת התחלותי אינן תלויות ועומדות אבל הם קיימות ובהמצא הסבה יתחייב על כל פנים מציאות המסובב אמנם התחלת מעשיך אינה קיימת לפי שהיא הרצון האנושי אשר הוא נקל מאד להשתנות ואיך יתכן שיכנע זה הטבע הקיים אל הרצון החלוש. ולזה היו גוזרין הנמנע לטבע קיים באלו הענינים. אמנם היתה תשובתו נפלאה מאד וזה כי מהידוע כי האדם כאשר הוא בדמותו וצלמו הנה הוא היה ראש כל הנמצאות הטבעיות והמיטב המורם מהם ותכליתן. והוא מבואר שכל הדברים אשר הם בעבור התכלית הם מטבעם נכנעין אל אותו התכלית ומשועבדים ונשמעים אליו כמדרגת החמר אל הצורה כמ"ש חכמינו ז"ל ב"ר פ' י"ט כל מה שנברא אחר חברו הוא שולט עליו וכבר ביארנו כל זה בשער ט"ו. והנה יתחייב מזה שכל אלו הנמצאות הטבעיות עם כל חוזק התחלותיהן לא ישמשו כי אם לעבודת האיש השלם ותועלתו אחר שלא נבראו אלא בשבילו ואלו ישוער סלוקו מהמציאות יתבטלו כלם לגמרי. והוא אומרו חלוק לי ואם לא גוזרני עליך וכו'. כלומר עשה מה שעליך לעשות על דרך ההשגחה האישיית ואם לאו הנה שנתבטל סבת מציאותך ועל הדרך הזה אמרו שבת פ"ח. תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שמים וארץ אם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם תהו ובהו, והא עצמו הויכוח אשר בין השמש ויהושע, שזכרו חכמינו ז"ל ילקוט יהושע רמז כ"ב באותו מאמר שכתבנו בשער ל"ח והדברים קרובים ומובנים מעצמם. והנה הטענה חזקה ולזה הוכרח לחלוק לו וכן יוכרחו הדעות השלמות להודות זה הענין מן ההשמעות עכ"פ ולא לפקפק בו כלל. ואמר דהוה תמן חד גברא להורות שלא לבד אל החלק העיוני מהשכל הם נכננות כמו שחשבו קצת גם כי לחלק המעשי מהמצות התוריות כגון האי דמצוה קא עביד כי יש לקבוע בלב שהטבע עבד נרצע לתורה ולעבודה ולא עוד אלא דהוה תמן חד טייעא וכו' להורות כי לא לבד לבעלי העיון האלדי ולעושי המצות התוריות הם נכנעים כי אם גם כן לכל הדברים אשר יצטרכו להם ואשר יתחברו וילוו אליהן כל זמנן כמו שנאמר קהלת ח' והוא ילונו בעמלו כל ימי חייו וגו' והוא אומרו כך עושין לבני לויה. ומאמר רב יוסף קיים כי בדבר הזה אין הבדל בין הרבים ליחיד כי אפילו לאיש יחיד תמצא ההכנעה הזאת בבוא צרכו עם שהוא פלא יותר עצום כמו שאמרנו מאלישע מ"ב ב' וכמו שאמרו ב"ר פ' ט"ו על יעקב שאמר בראשית ל"ב כי במקלי עברתי את הירדן הזה כי הסגלה דבקה בצורת השלם לא בריבויו כמו שהוא ענין בסגלת העצים והאבנים וכדומה. וגם כי גדולה חזקה אשר נעשתה שני פעמים לזכות כמה רבבות מישראל שנמצאו יחד כמו שאמרנו. והנה הוא מבואר כי לביטול כל הדעות הנפסדות האלה ולפרסם אמתת הטבע המעולה התוריי אשר כתבנו היה כל השתדלות התורה והנבואה כלה בכל דבריהם מתחלה ועד סוף גם דברי רוח הקדש באו בשפע נפלא בסדר שירות ותושבחות ליחס לו יתעלה אלו הפעולים אשר מהאותות והמופתים בלי שינוי ותוספת כמו שהוא במזמור תהלים קל"ו הודו לה' כי טוב וגו' הודו לאלדי האלדים וגו' ובמזמור שם ק"ו מי ימלל וזולתם. להגיד כי בזכרונם ופרסומם תתקיים בנפש אמונה שלמה לכל אשר יעשה לה בהווה ודי בזה תועלת למזכיר. אמנם בכללם יש במזכיר התועלת המגיע מהם בפירוש ואפרט במזמור אחד אחוז. ביאר בו זה וגם כלל הגנאי שמשיג למתפלספים באלו העניינים האלדיים וכהתל באנוש יהתלו בו מהטעמים אשר ביארתי אותם ודחיתי את דעתם אצל העקידה שער כ"א והוא מזמור:

5 הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה' וגו' תהילים קל״ה:א׳. יאמר שיהללו את שם ה' כל עבדיו העומדים בביתו ובחצרותיו להלל ולברך בשמו. הללויה כי טוב ה' וגו' יאמר שתועלת ההלול והשבח הוא לקיים בדעתם ובשכלם כי האל ית' הוא טוב ונעים לקויו ולשומרי בריתו כמו שיבאר באומרו כי יעקב בחר לו יה וגו'. ירצה בבחירה ורצון גמור כדי שיהא ישראל לסגולתו להראות בהם גדלו ומוראו על דרך הרצון המוחלט כי אני ידעתי וגו' כל אשר חפץ וגו' ירצה אני משיא עצה זאת לפי שידעתי כי גדול ה' וסבת הסבות כלן. אמנם לא שישתלשלו ממנו כל הנמצאות כלן על דרך החיוב ולא הענינים המשיגים אותם כמו שחשבו אלו המעיינים על דרך פלוסופיותם רק בחפץ ורצון גמור על דרך הגמול והעונש מהמעשים אשר יחדשום המקבלים אותם והוא אומרו כל אשר חפץ ה' עשה. כי מלת חפץ היא הווה כמו בראשית ל״ד:י״ט חפץ בבת יעקב ישעיהו מ״ב:כ״א ה' חפץ למען צדקו. וכן מעלה נשיאים, מוצא רוח. להעיד כי עתה הוא רוצה וחפץ ומעלה נשיאים מקצה הארץ ומוצא רוח מאוצרותיו לתועלת העולם בכל עת ובכל שעה שהוא צריך לו ואמר ברקים למטר עשה בלשון עבר שיורה על הטבע הקודם לומר שאם על ידי המטר המחודש לתועלת ההוא יבאו רעמי' וברקים ויוזקו בהם קצת זה אינו מכחיש שהוא צד וענין מהטבע הקודם והוא שכל זמן שיעלו האדים אל גבול מהאויר ויצא הרוח ואע"פ שיהא ברצון מחודש לא ימנע מהיות מה שהוא בטבע להוליד הברקים לסבות אלו ומזה יקרה שאז הדלף הטורד יקעקע בית העני או שיסתפח שדהו וכדומה. ואחר שזכר תועל' ההלול על הדרך שזכר אמר העניינים הפרטיים והחלקיים אשר תתבאר אמונה זו מהם. ואמר שהכה בכורי מצרים וגו' שלח אותות ומופתים, שהכה גוים רבים וגו' ונתן ארצה לנחלה וגו' ה' שמך לעולם וגו' כי ידין ה' עמו וגו' ירצה כי מאלו הפעולים הפרטיים על האופן שהיו, נתקיים בלבנו כי אתה שמך י"י וזכרך לדור ודור הוא כי ידין י"י עמו ועל עבדיו יתנחם כי מי יוכל לכפור שכל מה שעשית באלו העניינים לא היה מכוון לעשות משפט עמו מכל אויביהם יען כי נחם על רעת עבדיו אשר העבידו בהם וזה מה שיחייב מעוצם ההשגחה מכל מה שישפע ממנו יום יום סמך לזה אמרו עצבי הגוים כסף וזהב וגו' פה להם ולא ידברו וגו' אזנים להם וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' לומר ואם יפקפק אדם מאלו המעיינים בזה ויאמר שלא יתכן ליחס אליו יתברך אלו הדברים המורגשים והידיעה בהם ובמקריהם מהטעמים שזכרנו בשער הקודם אשר יומרוהו למזמה כי הם חסרון אצלו יתברך. הנה באמת כבר נפל המפקפק הזה אל פחת ופח הלעג המופלא שאמרנו בשישיג אחד מהבעלי חיים מהכרת הנמצאות והידיעה בהם יותר מהבורא ושתהיה מסגלת הבורא ומעלתו שלא להשיג ולהכיר דבר מהם כמו שטועים הישמעאלים הפתאים שעצביהם כסף וזהב מעשי ידי אדם כי בהיותם מעשי ידי אדם הוא מבואר שאינן אלוהות. אמנם לפי דעת אלה כבר ימצא בהם סגלת האלוה לפי שפה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם וגו' אף אין יש רוח בפיהם וא"כ כבר ראוי לפי זה להכיר להם אלהות על האדם המשיג בכלים גשמיים. ואם אלהים המה כמו הם יהיו עושיהם וגו'. אמנם האמת המוחלט באלו הטענות בהראות שבושיהם כבר אמרנום בשער ההוא הנזכר ויבא עוד בשער נ"ד ב"ה. ולזה סיים ואמר בית ישראל ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' כי לכלם נתן לאיש הראוי לו כמו שראתה ההשגחה המיוחדת להפקיד אותם איש על עבודתו ועל משאו: והנה נתבאר זה המזמור יפה לפי כוונתנו וכמו שהעיד המזמור הסמוך לו ויצאנו מידי ספק גדול בזה המזמור וחביריו המפליגים לספר שהעצבים אשר לכסף ולזהב לעץ ולאבן אינן רואין ולא שומעין ואינם ממששין וכו' ואינן שוין לאל יתברך כי הנה באמת דברי מותר רק אם יובן על זה האופן ודרך ליצנותא דעכ"ום דשריא מגילה כ"ה: והוא ענין נכון בכלם. סוף דבר נתבאר מה שאמרנו בתחלה מהיות חטא החוטאים ברצון המשולח ושלזה הוצרכו מציאות כל אלו העניינים הנפלאים כלם וספוריהם עמהם לפקוח עיני חכמים להעלות ממדרגת העיון אל האמונה האמיתית וממנה אל מדרגת הנבואה אשר בעלות המאושרים שבמין בה יכירו וידעו מה שחסר מהם ראשונה ויודו וישבחו עליו בלשון צח ושפה ברורה:

6 כמו שהיה הענין ברבן של נביאים בענין זאת השירה שאמרו עליו חכמינו ז"ל במאמר, שזכרנו ראשונה, נפת תטופנה שפתותיך כלה אמר משה לפני הק"בה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך. וזה כי הדבר שחטא בו הוא מה שנמשך אחר עיוני' הטבעיים שקדמו אליו להפיל ספק בשום צד מהצדדים שמא לא היה מאתו הענין החלקי ההוא מהרע שימשך משליחותו. ועתה בו עצמו אני בא לקלסך בשירה זאת הבאה ליחס אליך כל אלו הפעולות ופרטיהן בכל הצדדים אשר ראוי להשקיף בהם על צד היותר שלם שאיפשר. משל למדינה וגו' כי הספק שיארע לאי זה דבר מאלו העניינים החלקיים הוא עצמו יפול על הענין בכללו ואין הבדל בין המספק בקצת לבין הכופר בכל. ולזה היתה השירה הזאת כעטרה ההיא שמורה בה כלל ופרט. כך אמר משה אני חטאתי באז. הכוונה בהוראת המלה על הזמן העבר כאומרו בראשית י״ב:ו׳ והכנעני אז בארץ. יאמר שבזמן העבר ההוא חטא בדבר ההוא כי עדין לא הגיע לכלל שלמות ההשגה בזה ולזה הוא מקלס באז כשתהיה הוראת המלה לעתיד כענין תהילים קכ״ו:ב׳ אז ימלא. והכוונה כי מעתה ועד עולם תהיה השירה הזאת לעד נאמן על פרסום אמתת זה הענין. בא וראה שהצדיקים השלמים הזוכים לנבואה בשכל עצמו שהיו סורחין הן מתקנין כי ראו במחזה שדי והכר שכלם בדרך ידיעה אמתית מה שהיה להם ראשונה בדרך אמונה אחר שפקפקו בו בתחלה וכבר ביארנו זה בשער י"ט. הוי נפת תטופנה וגו' אם מדקדוק מלת אז הנזכרת ואם לפי שלמות השירה בעצמה. והנכון יותר כי במלת אז יכוין אל התחלות הפעולות לפי טבען והיה החטא שהיה מקיים אותם כפי שקדמו בעיוניו. אמנם הקילוס הוא באותה הוראה עצמה רצוני בשעכשו הוא מבטל כח ההתחלות ההן ושלפניו יתעלה ההקדמות לא יולידו מה שחוייב מהן אצל הטבע אבל שכבר ימצאו הדברים מבלי סבותיהן או שימצאו הסבות בעבורם כמו שכתבנו אצל של נעליך וגו' שער ל"ה. וזה הוא מה שאמר שבמה שהן סורחין הן מתקנין: והנה לפי שהיתה השירה הזאת בפינו ובפיפיות עמו ישראל להורות על כל אלו העניינים הנפלאים שאמרנו באופן שתורה הוראה שלמה היותו יתע' מתבונן באלו העניינים הפעולים כלם תכלית ההתבוננות אצל צדדי סבותיהם הנה לפי זה יתחייב חלוקה לחמשה חלקים. האחד להודיע מדרגתה מכל צדדיה אשר העקר בהם להודות את השם אשר אליו יכוין ליחס אליו כל המעשים האלה כי זה מה שיאות לפי הכוונה וזה עד ה' איש מלחמה. והשני מצד שהכירו וידעו מה שכוון ממנו ית' להראות את כחו ועוצם יכלתו בעניינים ההם מצד עצם החומרים הפעולים ממנו ית' שמו וזה עד ימינך ה' וגו'. והג' מה שהושג להם שם מעוצם השגחתו בבחינת פרטי הפעולות אשר נעשו בהם וזה עד מי כמוכה באלים ה'. והד' בהראות צורת ותכונת כל המעשים ההם לפי כוונתם אחרי שלוחם וזה עד יעבור עמך ה'. והחמישי להגיד התכלית האחרון והמעולה המכוון בכל המעשים כלם מתחלה ועד סוף והוא עד ה' ימלוך לעולם ועד. והנה תהיה השלמת כל חלק וחלק בזכרון השם הנכבד והנורא אשר אליו יוחסו כל אלו הפעולות וכמעט שלא נזכר השם בה רק באלו המקומות כמו שיתבאר והוא הערה גדולה אל חלוקה זו. ואולם יוכללו בה בה' החלקים האלה הקדמת ידיעת השם ויחס אליו הפעולות ההם מצד ארבעה סיגי סבותיהם המגבילים כל פועל על השלמות והמסלקים כל מחשבה ורעיון מצד ההזדמן כמו שביארנו בשער הראשון אצל מציאות העולם בכללו ובנעילת השער ההוא אצל התורה האלהית בפי' המזמור המיחד שני העניינים יחד והוא השמים מספרים כי אלה העניינים כלם דרך אחת להם. והנה יבא ביאורה אחר זכרון הספקות והעיונין אשר ראוי לתת אליהם לב ראשונה:

7 א באומר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים וכן ותען להם מרים אשירה לה' כי גאה גאה סום ורכבו רמה בים כי מה נמצא יקר וגדולה בגבולי' אלו שבהם נשתבחה השירה המעולה הזאת על זה השיעור. ועוד שנראין דברי מותר גמור אחר שאחר כך סופר פרט העניינים באומרו מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו וגו' וכל שכן שלא היה לו להקדימו אל דברי השבח שהם עזי וזמרת יה וגו' זה אלי ואנוהו וגו': ב שהתחיל השבח בשם הנכבד והנורא באומרו אשירה לה' כי גאה גאה ואחר נעתק אל שמות אחרים באומרו עזי וזמרת יה וגו' זה אלי ואנוהו וגו': ג מה שחלק מאמריו מרכבות פרעה וחילו וגו' והלא כלם יחד טבעו בים סוף ולמה יחליף הפעולות והמקומות. וקשה עוד מזה באומרו שם תשלח חרונך וגו' כי אז ה' למבול ישב ולא באש נשפט שם: ד מה שהקשו הראשונים ממאמר אמר אויב וגו' כי אין שם מקומו לפי סדור הדברים. וכבר דבר הרמב"ן ז"ל בזה ועל דבריו הוסיף: ה אומרו נחית בחסדך וגו' נהלת בעזך וגו' שמעו עמים וגו' הכל בלשון עבר עם היותו כולו לעתיד שנאמר תביאמו ותטעמו וגו': ו מה שאמרנו מהיות השם המיוחד נזכר לפרקים רחוקים ואחר בסוף נאמר מקדש אדני באל"ף דל"ת וחותם ה' ימלוך וגו': ז כי אחר כל השירה חזר ואמר כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם וגו'. כי הם ספורי דברים לבד ועל הראשונים אנו מצטערים וכו': ח מה שראוי לעוררו בספור ההוא הסמוך הנאות שילוה אל זה הוא מה שאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים כי למה תהיה כזאת ממנו יתברך להיות להם התחלות קשות מחסרון הדברים ההכרחיי'. באמת היה ראוי שיספיק לפניהם כמו שעשה באלים. ולא עוד אלא שהביאן למקום המים המרים אשר לא יכלו לשתות: ואם להורות להם נס המתקיי'. נס גדול ממנו יהיה להוציא להם נוזלים מסלע: ט באומרו וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו כי מה החק והמשפט אשר שם ומי נסה למי. כי מה נסיון יש בעם שמבקשי' מים ואין שלשת ימים במדבר שיתלוננו מזה. וגם מה ינסו את ה' בהמתקת המים יותר מכל הנסי' שיראו. וכ"ש לדעת מי שאמר מכילתא בשלח שם שהיה עץ מתוק. י אומרו אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה וגו' כי הרבה עליהם מעשים והמעיט להם את השכר הפך ממה שראוי לעשות בתחלה וכ"ש בהיות נפש העם מרה. וגם כי יבטיחם בכל מדוי מצרים מה יעשו לכל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בהם והם היותר מורגלים לבא על האנשים: גם אומרו כי אני ה' רופאך. רבים הקשו במקום שאין חולי רופא למה:

8 הפרק ראשון אז ישיר משה ובני ישראל וגו' בכתוב הראשון תאר השירה אם מצד הפועלים ואם מצד עצם הענין המכוון בה. וגם מצד אשר יתיישרו אליו בדברי השיר והשבח. ואם מצד הגבולים והמאמרים אשר ידובר בהן. ואלו הן ארבעה דברים שתבחן בו מעלת כל דבור. ואם תרצה תמצאם במאמר המשורר תהלים מ"ה רחש לבי דבר טוב וגו': והנה על מדרגת המשוררים אמר אז ישיר משה ובני ישראל. ועל מדרגת הענין המדובר אמר את השירה הזאת כי הוא מעולה מאד בכללות ענייניה. ועל מדרגת המהולל והמשורר בה אמר לה' כי גדול ה' ומהולל מאד. ועל יופי המאמרים ונעימותם אמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים. התר ספק א' אמנם המכוון בהזכרת השם הזה הנכבד וביופי המאמרים האלה וסגולתם יתבאר כפי מה שאמרו. וזה שכבר כתבנו בשער ל"ה בפרשת וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם כי זה השם השלם של ד' אותיות כולל כל עקרי האמונה אשר זכרם משרע"ה באומרו דברים י' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא מה שאינו כן זולתו מהשמות כגון יה או אל או שדי כי הם שמות מורים על עניינים מיוחדים לא תושלם הכרת האל ית' בשום אחד מהם ולפ"ז ג"כ לא תגמר הצלחת האדם בידיעה ההיא. וזה כי כאשר לא ישיג המשיג רק מה שיורה עליי שם יה שהוא אמתת מציאותו אשר ממנה נמצא המציאות אל כל הנמצאים כמ"ש ישעי' כ"ו כי ביה ה' צור עולמים הנה בזה לא נתחייבה ידיעתו והשגחתו ורצונו בהנהגת אלו הנמצאים הפרטי' וענייניהם המתחדשים אשר היא ידיעה מחוייבת להצלחתו אדרבא יכחישום המעייני' מהטענות שנזכרו בשער הקודם שעליהם אמר תהלים צ"ד לא יראה יה. וגם כאשר ישימוהו מנהיג כולל לכל אלו הנמצאות בתת סדר כולל במנהגם כמו שיורה עליו שם אלדים כבר יבא בעיונו לתת סדור הזה טבע קיים בלתי משתנה לשום סבה מהסבות ושאין בחק יכלתו ית' והשכלתו לשנותה כלל כמ"ש ג"כ, שם ולא יבין אלהי יעקב. וגם כי יודה שיש לו שום יכלת לשנותו כמו שמורה עליו שם שדי כשתפרשנו שודד המערכות עדין יש לדעת אם יהיה זה בדברים גדולי' כוללים או אם יהיה בענייני' החלקיי' ופרטיהם כמי שחוייב להיות כן מהשכר והעונש התוריי. וכ"ש אם שם שדי הוא מורה על שדי לו במציאותו כמו שיורה מעניינו. ולזה הוא מבואר שלא יצלח האדם בידיעות החלקיות ההם. אמנה באמת הם מבוא לדעת את ה' השם הגדול והנורא כמו שכתבנו אצל מנשה. והוא הענין שרצה ביאורו המשורר במזמו' מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי לא אירא תהלים קי"ח ירצה כי הידיעה החלוקה הזאת לא תצילהו משיבא במצר ובדוחק כמו שעשה מנשה אמנם שכבר נענה אותו מצד הכנעתו לפניו שם אמנם אם היה ה' לו לא ירא משום אדם וגו'. ובמעט עיון יתבאר כל המזמור על זה הענין. אמנם אמר בביאור פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער לה' צדיקים יבואו בו. יאמר כי בשערי הצדק האמתי שיכנס האדם בהם תחלה הוא הכרת שם יה מצד שהוא סבת הסבות כלם כמו שיורה בזה והודו על הכרחיותו כל הפילוסופים אשר מעולם ושההשגחה הזאת הוא שער פתוח להודות לשם יהוה אך צדיקי' יבואו ויודו מעצמם לא כן הרשעים כי אם אחרי הכות ופצוע. והנה להכרתם והשגתם השלמה על כל אלה העניינים הנפלאים אשר יוכללו בשם הזה הגדול מאמתת מציאותו מעוצם יכלתו מהפלגת השגחתו והכרתו המאורמים בכל העניינים האלו החלקיים ופרטי פרטיותם שיעור מה שנבחנו אליו כל הרעיונות לזה ייחסו השירה הזאת אשר כוונתה לפרט אותם תכלית הפרטיות אל השם הזה הנכבד והנורא משאר השמות המורים על הענייני' החלקיים כמו שתבאר היא בעצמה באומרו עזי וזמרת יה וגו' כמו שיבא וזה כוונתם באומרו את השירה הזאת לה' אשירה לה': א אמנם לבאר סגולת המאמרי' הקצרים אשר זכר באומרו סוס ורכבו רמה בים. ראוי שנדע כי המעשים הנסיים כמו שיבאו על רוב ענייני' טבעיים יהיו יותר נפלאים ומתמיהים. כי הנה אין הבא להפוך היעוד הפשוט אל יסוד אחר כל כך זר ונפלא כמו שיהי' הבא על המורכב משני יסודות וכן יהיה יותר נפלא במורכב משלשה או ארבעה לפי שבשנות טבע המורכב ישתנו כל הפשוטים אשר בתוכו בטבע ההמזגה אשר אינה הויה עד שכבר יהיה הנס כפי המספר במספר הפשוטים הנכללי' בו. וזה מה שדקדק רבי אליעזר בהגדה כשאמר שכל מכה ומכה שהביא הק"בה על המצריים במצרים היתה של ארבע מכות שנאמר תהלים ע"ח ישלח בם וגו', כי בהשתנות מטבעו הדבר המורכב מארבע יסודות יתחייב שישתנו כלם ותחשב המכה האחד לארבע המכות. אמנם רבי עקיבא דקדק עוד כי טבע המורכב וצורתו והוא נמצא בעצמו זולת כל אחד מהפשוטים כמו שזכר זה החכם בהקדמת המאמר רביעי לאלדיות והנה עם זה כבר יהיו בכל מכה ומכה חמש מכות ומצא ג"כ סיוע מהכתוב: ושוב מצאתי זה הענין בפירוש ההגדה להרב רבי יום טוב ן' שבילי ז"ל אלא שחשב ההיולי למנין החמישי. ותמהני כי הנה ההיולי הוא משותף ושוה אצל כל הצורות ואי זו צורה יקבל שיהיה נגד טבעו. ומה שכתבתי הוא הנכון. ואיך שיהיה הנה על זה הדרך יחוייב כי כשיבא הנס על רוב ענינים טבעיים נמצאים יחד במצב ידוע ומיוחד לפי עניינם ומנהגם והיכולת האלהי עומד עליהם ומבטלם בשמירת יחס הביטול ההוא אל כלל הענין ההוא וחלקיו אז יראה הפלא יותר עצום ונפלא בלי ספק. א ולזה הפליא לומר אשירה לה' כי גאה גאה וגו'. סוס ורכבו רמה בים. כי הוא מאמר קצר מקיף כל העניינים הנכבדים שיכללום כל פרקי השירה מצדדים מתחלפים. כי באומרו אשירה לה' זכר כוונת זה הפרק הראשון בעינו. ואולם בשאר המלות יכלול שלשה מן הנשארים וזה כי מצד חזקת היד השמה מעמקי מים דרך סלולה להביא שם סוס ורכבו עם היות הטבע הסוסיי מסוגל לשוט על פני המים מיתר הבהמות וגם כי יהיו רוכבים צמדים ובמותם לא נפרדו יורה הוראה נפלאה על היכולת המוחלט אשר לו יתעלה על החומרים האלה לשנותן לכל אשר יחפוץ כי הוא ענין הפרק השני. ומצד מה שיכלול המאמר הזה בבחינה אחרת מה שהתחכם להביא סוס רכבו לערוך מלחמה אל תוך הים כבהמה בבקעה תרד תתבאר הידיעה וההשגחה העצומה בתחבולות הפרטיות הראויות להביאם שם והוא מה שיתבאר יפה מהפרק השלישי. ומצד מה שיובן מהם שיהיה מקום משפטם סוס ורכבו על הים ולא במקום אחר מהטבעיים להם נוסף על מה שפירשו אנקלוס על כי בדבר אשר זדו עליהם יורה על הפרסום והאיום לכל עמי הארץ שלא יוסיפו עוד לערוץ בבניהם והוא עצמו מה שיכללו הפ' הרביעי. והנה כל אלו ההשקפות והבחינות יחד יכללו מה שנכלל בפרק החמישי החותם ה' ימלוך לעולם ועד: והנה עם זה אלו המאמרים הקצרים בחלוף בחינותיהם יכללו כל דברי השירה הזאת עד שכמעט אין בכללם רק מה שבפרטם ואידך פירושא הוא ואחשוב שהמלות הללו הם אשר יענו אותם בין הפרקים כמנהג בפיוטים שעונין בבית לבית מענה שהוא כולל כוונת כלל כל הפיוט. א ולזה מה שנא' ותען להם מרים אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים וגו' כי היא לקחה הכללים האלה לבד ויספיק זה לנשים. ומשה וישראל אומרים אותם ופירושם: ושוב מצאתי במשנה כשם שהמים בודקין סוטה כ"ז: בו ביום דרש ר' עקיבא ויאמרו לאמר אשירה לה' שאין ת"ל לאמר אלא מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר אשירה לה' כי גאה גאה. ואין ספק כי הוא אשר דברתי. וראה גם ראה כי אלו הדברי' קרובים אליהם מאד הם שחזרו אותם בסוף השירה כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בתוך הים והוא ודאי כחזרת תרפו של שטר בשטה אחרונה וכאשר יתבאר. וכל כך כדי לכלול במאמר הקצר הזה מכל צדדי בחינותיו ההלול והשבח המיוחד והמתיחס אל השם הנכבד והנורא הזה אשר בחרוהו משאר השמות לסבות שיזכרו בה באומרם עזי וזמרת יה וגו'. ב ירצה אשירה לה' כי גאה גאה בכל מיני השבח אשר אנו מייחסים בכל זה השיעור מהגדולה והגבורה על הישועה הגמורה והנפלאה. כי מצד מה שיורה עליו שם יה כבר איפשר לבוא לידי צורך וצער שעליהם אצטרך להתחזק בכל עוז להתפלל ולזמר וכולי האי ועדין יהיה לי לישועה מהצער ההוא לבד כמ"שסנהדרין צ'. במנשה אשר זכרנו עניינו ראשונה וישיבהו, למלכותו השיבו אבל לעו"הב לא השיבו מה שלא יהיה כן בשם הגדול רק כמ"ש המשורר תהלים קט"ז כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, וזה עצמו מה שאמרו דוד בזה הלשון עצמו שם קי"ח דחה דחיתני לנפול וגו' עזי וזמרת יה וגו'. אמר כי המושג מצד השם יה הוא הישועה אחר הצרה לבד לא תוספת טובה על טובם. אמנם לצדיקי' שהזכיר אשר באו בשערים אל בית ה' הנה אחר היות להם קול רנה וישועה ימין ה' עושה חיל להשפיע עליהם טובה על טובה. ולזה עצמו אמר ישעיהו ע"ה י"ב הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה י"י ויהי לי לישועה אמר שתכלית הבטחון מכל פחד יהיה לו כשיצורף שם י"י עם שם יה כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם: זה אלי ואנוהו וגו'. ירצה כשאבוא באותה השגה שיורה עליה שם אל. הנה היא תכריחני ליחס אליו הנוה הזה אשר אנו בקרבו והוא בנין העולם בכללו ושמירת סדר טבעו לבד. גם מצד אלהי אבי והוא אל שדי אשר נראה להם בו כנזכר שמות ו' ארוממנהו וזה שאגזור עליו שהוא מרומם משיעשה בענייני' האלה כמו שנתפרסם זה מהם. ועל זה הדרך אמר המשורר ג"כ תהלים קי"ח אלי אתה ואודך אלדי ארוממך הודו לי"י כי טוב וגו'. י"י איש מלחמה ירצה אמנם מצד מה שיורה עליו זה השם השלם אמר כי עם שגאה גאה במעלת מציאותו מכל דרכי בני האדם בלי שום ערך ודמיון הנה יש לו טוב ההתבוננות ועוצם ההשגחה בכל אשר נעשה בשמים ובארץ עד שנכיר ונדע שמעשיו באלה הענייני' כאשר נשיג באיש מלחמה המתבונן בה ובכל הענייני' החלקיים והפרטים הצריכים אליה ובכל מה שיחודש בם מהטבע והמקרה ונתפרסם אצלנו הקפתו אותם יותר ויותר ממה שיתבונן בזה אחד השרי' אנשי המלחמה. ולזה הפליג המליצ' באומרו י"י איש מלחמה כאלו כנהו בענין הקפת אלו הפרטים לאיש מהאישים תרב גדולתו ותהלתו כפי מדרגת הבדלו מהם. והוא אומרו י"י שמו כלומר כי שם כבוד אלהותו במקומו מונח אשר לו תאות גדולת ההשגחה וההשכלה בלי דופי הכלים והצדדים אשר בהם ישיגו האנשים. כמו שכתבנו בדרוש הידיעה שער כ"א וכבר רמזנו על ענינו למעלה ובשער הקודם: ובזה נשלם הפרק הראשון אשר בו יבאר סגולות השירה בכללות והשם המיוחד יתעלה אשר לו יאתה. ויתחיל:

9 הפרק השני המיוחד לשורר לפניו מה שראו בנס ההוא כנגד הטבע ומנהגו אשר בו יקויים היכולת המוחלט מצד החמרים אשר בהם יראו אלו העניינים והתחיל מרכבות פרעה וחילו וגו'. ג ירצה כי מה שיורה היותו יתברך יכול וגבור מלחמה כנגד כל המנהגים הטבעיים הוא היות נפילת העם הזה על זה האופן כי מי שמע כזאת עם חכם ונבון כגוי הגדול והגבור כלם בחורי חמד ומלכם לפניהם כמו שאמר ויאסור את רכבו וגו' איה איפה חכמיהם אשר יעצום לערוך מלחמה עם ישראל על המים בסוס ורכב אי זו ספינה בנו אי זה תורן החזיקו ואי זה נס פירשו להם מי עור עיני שכלם לבא בתהומות כמדבר אם לא כי צורם מכרם וזה י"י אשר לו הגדולה והגבורה אמר לצולה חרבי סכל עצתם והביא בכפל רסנו מלך ושרים חכמים וידועים את כל אשר יחפוץ כנגד טבע העולם ומנהגו כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה הוא מה שאמר מרכבת פרעה וחילו ירה בים. ג ולא אמר בים סוף כי זה לא יאמר רק בבחינת אי זה ים שיהיה. ופירוש ירה השליך מענין ותשליכהו עצתו איוב י"ח. והנה כי עוצם כחו וידו החזק' המחרבת ים הביאם באות נפשם אל המקום אשר יחוייב להם לברוח ממנו בכל כחם. גם החליף הטבעים ותקף אותם במה שמבחר השלישים עם קלותם וקלות סוסיהם טובעו בים סוף כטבע החמרים הכבדים הנטבעים במים ועל זה אמר תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן. כי נהפך להם הקל לכבד והכבד לקל עד שהתהומות והם קרקע הים אשר היו דורסים ברגליהם עלו מעלה ראש לכסותם והמה שטבעם לשוט על פני המים ואפילו אחרי מותם ירדו במצולות כטבע האבן הנשקע שלא תזוז ממקומה: הרי שכלל בזה המאורע ענייני' נפלאים שהפלא בהם הוא מצד טבעי החמרים ההם. מרכבת פרעה גם חילו ומבחר שלישיו וחברתו על צד הנפלא טובעו בים סוף: וזה הים הגדול והתהומות אשר בלבל טבעם ומנהגם אשר בבחינת כל זה ראוי לחתום בשם ההוא המיוחד הנזכר ואמר ימינך י"י נאדרי בכח ימינך י"י תרעץ אויב. והפכו הלשון כנגד הנמצא אחר שדברו עד הנה בלשון נסתר כי אמרו עם עוצם העלמך מצד עצמך איך סודרו אלו המעשים הפעולים מחכמתך לא נוכל להתעלם מהכיר גודלך וחוזק ידך כאלו נמצאת לנו והשגנוך תכלית ההשגחה כי ראינו בעינינו ימינך י"י נאדרי בכח להפוך טבע החמרים החזקים לכל אשר תרצה אם בכללם ואם בפרטם אשר בזה ימינך י"י תרעץ אויב כי תעלה חמתך עליו ואין מי אל יצילהו מידך. ובזה השלימו זה החלק אשר ידברו בו באנו הפעולים בבחינת הסבה החמרית להם כאשר אמרנו: ויתחיל הפרק הג' אשר לסבה הפועלת

10 הפרק השלישי בספור איך יצורף אל גבורת השם ואל יכלתו המוחלט תכלית ההשגחה בבחינת הפעולות המיוחדות אשר יעשה אותם ובחירתם מזולתם כמו שיראה בכל הפעולות הפרטיות הנופלות בענין ההוא עד עשותו ועד הקימו מזימות לבו. ולזה התחיל בקשר הוא"ו ואמר וברוב גאונך תהרוס קמיך וגו': ג ירצה וברוב גאונך זה אשר זכרנו בפרק הקודם ודאי יש יכולת וגבורה בידך להרוס קמיך באי זה פורענות שתרצה ולשלוח אש חרונך עליהם בדרך בצאתם ממצרים ועל דרך שנאמר תהילים י״ח:י״ד וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. ועם כל זה בחרת בפעולות מחשביות בעומק העצה להביאם אל מקום המשפט. והוא מה שסדר ואמר וברוח אפך נערמו מים. ייחס הרוח אשר בו נשף בים ויבש אל רוח אפיו אשר בו יריח מרחוק כל פרטי המחשבות אשר ימנעו אותם מבוא לשם ויבטלם על דרך שאמר הכתוב ישעיהו י״א:ג׳ והריחו ביראת ה' ואמרו ז"ל בפרק חלק סנהדרין נ"ג: על בר כוזיבא כיון דחזיוה דלא מריח ודאין קטליה. וזה שכבר יתחייב מהענין שפרעה ושריו וחיליו היו להם למנוע עצמם מרדוף אחריהם אל תוך הים שהיא סכנה גלויה מפורסמת אע"פ שיראו לנרדפים שנכנסין בלב ים היה להם לחוש שמא היו מאבדין עצמם לדעת כדרך האנשים הנואשים מישועה שבוחרים מחנק לנפשם מבוא בכף אויביהם. ואם יחשבו שיד אלהיהם היתה עמהם לתת להם מהלכים במים עזים כ"ש שלא היה להם בבטחונם בטחון כלל: וגם כאשר יחשבו שרקיע המים היה דבר טבעי ויהי' הבטחון לשתי הכתות שוה הרי היה להם לחוש שלא יעמד הביקוע ההוא שיעור מהזמן שבו יוכלו לרדוף ולהשיג ולשלול שלל ולבוז בז. ואף כי ישערו כי היה הבקוע ההוא איפשר לעמוד יום או יומים כענין הקרישות התזק אשר יהיה בימי הקרח הנורא עדין היה להם לחוש כי בהקבץ שם עמים רבים הרבה ממאתים רבוא מהנפשות לבד המקנה כי יתרבה שם החום המופלג מעוצם ההבל וכ"ש לסבת ההתעמלות העצום אשר יהי' להם בתנועותיהם החזקות ובהתעצמם יחד עד שפוך דמים רבים עליהם בלי ספק ירתיח מסיר מצולה וישובו המים אל טבעם פתע פתאום. והנה עכ"פ מחשבות אלו ימנעום מבוא בדמים לולי ה' צבאות היודע כל פרטי מחשבותיהם מרוח אפיו הרגיש והפליג לעשות מעשים גדולים ונוראים כנגד פרטי מחשבותיהם בהם נסכלה עצתם לבטוח ולבא בגדולה שבסכנות. והענין הראשון הוא כי ברוח אפך נערמו מים וכמ"ש ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' כי בזה חשבו היותו דבר טבעי מכח ורוח הקדים. והענין השני נצבו כמו נד נוזלים כי היו המים להם חומה חזקה מימינם ומשמאלם לא יופשרו כי אם מעט מעט ובזמן גדול אשר ירגיש בו ויוכלו להמלט. והשלישי קפאו תהומות בלב ים כי קרקע הים אשר דורכים עליו היה לו קפיאה חזקה עד מאד עד ששוער ממנו שאף בכל עצי הלבנון אין די בער להשיב הים לאיתנו. ואחר שהזכיר שלשה עניינים אלו אשר כוונו מההשגחה האלהית ביאר צורכם אחד לאחד בפסוק הסמוך באומרו. אמר אויב ארדוף אשיג וגו'. ד ירצה מצד מה שאמר שברוח אפיו נערמו מים אמר אויב ארדוף אשיג שאם לא כן איכה ירדוף במים לא נאמנו. ומצד מה שאמר נצבו כמו נד נוזלים אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי כי גזר בדעתו שקרישות כזה יספיק להכנס בשלום ולשלול שלל ולצאת בשלום. אמנם מצד מה שאמר קפאו תהומות בלב ים אמר אריק חרבי תורישמו ידי כי גם כי ילחמו עד שפוך דם לא היה פחד הים עליהם. והנה לפ"ז מכל אחת מהפעולות הנזכרות בפסוק הראשון נמשכו שתים מהנזכרות בפסוק השני והוא כוון יפה מאד: נשפת ברוחך וגו' ירצה הנה אחר שהשא השאת לעם הזה והסיבות את לבם אחורנית לבא בלב ים על זה האופן נתקיים בהם בושו כי בטח וגו' איוב ו׳:כ׳ כי במה שנשפת ברוחך כאדם הנושב בשפתיו בדרך נקל' כסמו ים כמעט רגע וכמ"ש ישעיהו י״א:ד׳ וברוח שפתיו ימית רשע. ואמר צללו כעופרת במים אדירים כי אפי' התהומות שקפאו בלב ים נתכו כמו רגע עד שצללו כעופרת בתוכם ואלו המים שהיו כמו נד הוא חומר כבד היו צלולין ועומדין בתוכם ואין להם רק לשוב ולכסותם. ואחר שכלל כל זה מעוצם ההתבוננות באלו הפעולות הנפלאות חתם בשם המיוחד הנזכר ואמר מי כמכה באלים ה' וגו' ירצה מי כמוך בחזקים ה' שהכוונה מי כמכה נאדר בקדושה נפלאה אשר בה נבדלת מכל הנמצאים ועם כל זה התבוננת בפרטי אלו הפעולים והפעולות אשר ראו עינינו עד שראוי להללך תהלות נוראות כי עשית פלא כלומר עם שגוף הפלא אחד הוא יש בפרטיו פלאי פלאות ומעש' נוראים. ובזה נשלם זה הפרק אשר מצד הפעולות יודעו קצת כחותיו יתעלה המיוחדות אל זה השם הנכבד כאשר אמרנו: ויתחיל

11 הפרק הרביעי אשר מצד מהות העניינים וצורתן. בתכונת אלו הפעולות בכללות כוונתם. ואמר נטית ימינך ונו' נחית בחסדך וגו' שמעו עמים וגומר ה ירצה הוספת חכמה ודעת במה שסדרת אלו המעשים על זה הסדר מזולתו. לפי שנמשך מזה כי נוסף על מה שנטית ימינך שתבלעמו ארץ ולא יזכרו ולא יפקדו עוד על פני חוץ הנה נשאר מפרסום אלו הנוראות רושם נפלא בעולם שבו נחית בחסדך עם זו גאלת בתוך הים ביבשה ונהלת אותם בעוזך זה אל נוה קדשך שאליו הית' הכוונה מתחלה להפיל במעשה הזה אויביהם לפניהם ולא יעמדו נגדם. וזה כי כל העמים אשר יעברו בהם וגם אשר יבואו עליהם כלם שמעו שמועה רפו את ידיהם מהתחזק לצאת ולבא לפניהם למלחמה כמו שביארנו על ולא נחם אלהים וגו' ויסב אלהים וגו'. והענין שתוכן המעשה כלו וצורתו הוא הנחייה והניהול לעם הזה עד מקום מנוחתם על צד היותר מובטח שאיפשר. והנה זה הרעד והפחד אשר נפל עליהם יראה שדמוהו אל החלי הרע והכבד הנקרא בערבי פלא"ג הוא ביטול הכח הגופיי הכולל עם התחלותיו ומקריו שהתחלת זה החלי הוא בכאב חזק באבר מהאיברים או יותר בו יבהל החולה בהלה עצומה גם קרוביו ורופאיו כי לא ידעו מה יהיה בסוף ואחר זה יבא לו רעש האברים ולסוף יתבטל כחו לגמרי כי גבר הרפיון בכל איבריו יתדותיו ומיתריו. ולזה אמר תחלה חיל אחז יושבי פלשת להיותם יושבים ראשונה שנאמר כי קרוב הוא וכמו שביארנו אחזם תחלת החולי ונתחלחלו חולי כיולדה מרוב הפחד ולא השיגם אז יותר ממנו. אמנם הבהלה וההשתוממות הוא אשר השיג לאלופי אדום כי נבהלו אל השמועה ולא ידעו אנה פניהם מועדות ולסוף נטו מעליו. אבל לאילי מואב כבר אחזם רעד ורעש והשתבשות התנועות במה שהשתדלו להנצל מידם כמו שמוכיח ספור פרשת בלעם. אמנם הביטול המוחלט הוא אשר השיג ליושבי כנען כי אליהם היתה תחלת הכוונה ובהם נגמר החולי כמו שאמר יהושע ב׳:י״אולא קמה עוד רוח באיש מפניכם והוא באמת ביטול הכח בהחלט כי זו הית' כונת כל המעשים האלו הנעשים חוץ למצרים. ואחר שפירש תוכן כל העניינים האלה ומהותם שהוא הנחייה והניהול כאשר אמרנו ייחס אותם אל השם המיוחד שזכרו כמנהג ואמר עד יעבור עמך ה' וגו' שהכונה לתת חתת אלהים עליהם ולהדימם כאבן אשר לא יחרץ אדם בלשונו עד יעבור עמך ה' בכל אלו העמים עד יעבור עם זו קנית בכל ממלכות כנען הרבים והעצומים מהם. ובזה נשלם זה הפרק הרביעי: ומתחיל החמישי אשר מצד התכלית האחרון נאמר.

12 הפרק החמישי כי הסבה התכליתית לכל שאר הסבות אשר זכרנו היה דבקות העם הזה וקירבתו אל האלהים באופן חזק מאד עד יראה ביניהם השתוף וההרגל המופלג כאלו הם דרים עמו יתברך בשכונה אחת גם בבית אחד הפך מה שחשבוהו חכמי הפילוסופים כדי שימשך להם מזה תכלית היראה ואהבה ויושר העבודה הבטוח' שתהיה שם השקפה עצומה וגמול שלם: ולזה התחילו ואמרו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכוון בזה עד כללות הארץ וכמו שאמר דברים ג׳:כ״ה ההר הטוב הזה והלבנון כי הוא מכון ובסיס לשבתך פעלת ה'. ירצה שאתה בשמך הגדול הזה שזכרנו פעלת זה המעשה הנפלא מהישיבה עמנו בבית אחד כמו שנזכר יופי המקום המיוחד ואמר מקדש אדני כוננו ידיך והוא בית עולמים ואמר כוננו ידיך על מעשה הצדיקים אשר בנאוהו כמו שאמרו חז"ל כתובות ה'. ואלו במעשה הצדיקים כתיב כוננו ידיך וכבר ביארנו הכוונה בשער ט"ו. ולדעתי כיון בזה אל המקדש העתיד ליבנות בידיו יתברך כמו שאמרו ובאש אתה עתיד לבנותה בנחם לט"ב כי הוא אשר יתקיים לנצח נצחים לא אשר בנו בני אדם כמו שאנו עתידים לבאר בשער נ' ב"ה. ו ויתכן ג"כ שכוון בכאן בשם אדני מה שאמרו חכמי הקבלה שהשם הזה הוא בית המקדש ומשכן לשם יהוה כענין הארון שבו העדות וכמ"ש שמות כ״ג:כ״א כי שמי בקרבו אזכור עניינו אצל ילך נא אדני בקרבנו וגו' שם ל"ד בע"ה, ואמר שיהיה בית המקדש של מטה מכון לשבתו בארץ כמו ששם אדני הוא מכון שבתו של שם הגדול למעלה. ושיעורו מכון לשבתך פעלת ה' כאשר אדני למקדש כוננו ידיך והוא הנכון. ולכל אחד מאלו העניינים תסכים מאד חתימתו במאמר ה' ימלוך לעולם ועד והוא השם המיוחד המכוון בכל שאר החלקים כי בהיות ישיבת הבית והכסא באופן שלם מהעבודה והיראה והאהבה יהיה השם שלם והמלכות קיים לעולמי עד והוא מבואר: וכבר כיון ג"כ לסיים בשבח זה השם הנכבד והנורא אשר התחיל ממנו בענין המליצים המשובחים עד שיכלול בזה המאמר הספק הראשון והאחרון שבשירה להשתתפם בענין. ו אמנם אחר שהשלים כללי ופרטי העניינים המכוונים חזר וכלל השלשה פרקים האמצעיים שהם גוף המאורע בשלשה העקרים שזכרנו כמנהג המליצים והמשוררים המעולים שמציבים ציונין וכללים קצרים להטיב הזכירה אל כל אשר היתה עליו הכוונה בחבוריהם. ולזה אמר כי בא סוס פרעה וגו' והוא עצמו מה שכללו בפרק השני שהתחיל מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ובמה שאמר וישב ה' עליהם את מי הים כלל מה שכללו הפרק הג' האומר וברוח אפך נערמו מים וגו' עד נשפת ברוחך כסמו ים. ובאומרו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים כלל כל מה שכוונו בפרק הד' מהנחייה וההנהגה השלמה והבטוחה אשר נמשכה להם מזה כל אחד מאלו העניינים כמו שנתבאר. ועם זה נתבארה זאת השירה על נכון ואם כבר אפשר שיפורשו דבריה פסוק פסוק ובפנים אחרים טובים יראה שלקישור דבריה וכיון ענייניה זה הנאמר הוא טוב וישר. ויסע משה את ישראל ממשמעות זה הכתוב וממה שנמצאו תמיד מתרעמים מיציאתם ממצרים נראה כמה קשה פרידתם בעיניהם, כי שמה מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן יחזקאל כ״ג:ג׳ ונתאוו אל חקיהם ונימוסיהם וכ"ש להעתק אל חקים ומשפטים צדיקים הפכיים אליהם ומתעיבים אותם כמו שאמר ויקרא י״ח:ג׳ כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו וגו' י ולזה יראה שהיה מחכמתו יתברך שיקרה להם זה המאורע סמוך למה שהסיעם מים סוף כדי שיבואו באות נפשם למרה כסבורים שירוו שם צמאונם אחר שעברו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואחר שיהיו להם המים למרים שמתוך כך יתבוננו במעשה ההוא הנפלא וישימו אליו לב וישאר הרושם בלבם ממה שיראו שנהפך להם במעט רגע המר למתוק ויהיה להם למוד והוראה נפלאה כי אם שנפשם בחלה בתחלה במי הברכה העליונה יש כח בהישרה האלדית להביאם בנקלה אל שיערב להם בנחלי נהרי דבש וחמאה. ט וזהו ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו כי במה שנרפאו המים בעץ מר מכלתא בזה וכ"ש אם היה מתוק היה להם לנסיון נפלא כי בהרגלם בתורה האלהית הנקראת משלי ג׳:י״ח עץ חיים למחזיקים בה הי' איפשר קרוב שהדבר שהי' להם מתחלה לחק ודבר זר יהיה מהר למשפט נאות וישר בעיניהם. ואיפשר שירמוז ג"כ אל אופן ההדרכה וההגעה אל תקונם. ולזה הורה להם עץ כי האדם עץ השדה דברים כ׳:י״ט וכמהו לא יבוקש ממנו פריו המתוקן כי אם אחר העבודה והעבודות הצריכות לו בענין הנכוש והעדור והזמור וזולתם. י ולזה סמך. ויאמר אם שמוע תשמע וגו' תחלה לשמוע ואחר העשיה אף שתהיה זולת ההתבוננות הראוי ואחר האזנה והשמעות בטעמם ומשם יגיע למדרגה שישמור החוקים והוא תכלית האמונה וזה דרך קרוב לבא בו כל עייף ויגע באופן שלא תושם עליו המחלה המצרית והוא קושי הלב לשמוע ולעשות את דברי ה' כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה וגו' ולא ישמע אליכם וגו' כי זה היה להם מסדר הלמוד ששמתי בם כמו שביארנו שם היטב. ולזה אמר שהסדר הזה יספיק לשלא ישים בהם המחלה אשר שם במצרים בסדר ההוא מהלמוד אשר הוליכם בעקשותם עד אובדם י ולזה אמר כי אני ה' רופאך כי הוא היודע הסדר הנכון בזה. והנכון כי אני ה' רופאך מן החולי הרע ההוא אם קדם לך:

13 ויתכן שיכוון בזה ענין יפה מאד והוא שירמוז במאמר ויורהו ה' עץ אל עץ החיים אשר בתוך הגן בראשית ב׳:ט׳ שהוא כנוי אל ההצלחה התכליתית. לומר כי בהשקפת התכלית המקווה יהיו לכל בעל דעת כל הפעולות הנעשות בשבילו לא בלבד נקלות אבל אהובות ומתוקות כענין המשקים המרים הנלקחים לתרופה לבעלי השכל שהם מתוקים עליהם או אהובים כמתוקים לתקות הבריאות הנכסף להם כי על זה אמר המשורר תהילים י״ט:י׳-י״א הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים. ויאמר שהורה להם עץ כי בו ימתקו להם המים הטובים אשר היו מתחלה למרים לפי שהם עצמם מרי נפש וחולי התכונות ועל ידו ימתקו המים. ועל זה הדרך דבר אליו כרופא החכם שראה איש משוקה או משודף הולך ודל ויאמר לו בי אדוני האחיה מחולי זה ויאמר חיו תחיה אך בשלשה תנאים. הראשון שתשמע אל דברי הרופאי השני שתכריע רצונך אל דעתו לא שתשתדל שתכריע דעתו לרצונך כמו שיקרה לחולים העקשים. והשלישי שתשים בפועל כל מה שיצוך בשני מיני ההנהגה. אם בעניינים התמידיים מהאוכל והמשקה והטיול והשינה וכיוצא. ואם בבלתי תדיריין כגון ההרקות והרקיחות הרופאיות. ובזה המחלה הקשה אשר הסבותי על חולה אחר שהשתדלתי ברפואתו לבלתי שמרו כל התנאים הללו לפי שהרופא לחולה הבלתי השומע ודאי אף יזיק ולא יועיל לא אסבב אותה עליך, וכי אני ודאי רופאך מהחולי אשר אתה בו. וזה הענין מבואר בכתוב בחולי הנפשיי הלזה שאמר לו הרופא ודאי יש תקוה לאחריתך. אך אם שמוע תשמעו לקולו והוא קבלת עול השמיע' והלמוד והישר בעיניו תעשה ולא הישר בעיניך שלא תהרהר לאמר מה לו שאעשה מצוה זו טוב שאעשנה בענין אחר. וזה במה שתאזין במצות השמעיות הבאות בכל המעשים המורגלים בכל חיי האדם שהשכל יסכים עמהם וגם שתשמור החקים הבאים בפעולות מיוחדות תוריות שאין הדעת גוזרן ועם זה כל המחלה אשר שמתי במצרים לבלתי שומעם לקולי ראשונה כשאמרתי להם שמות ה׳:א׳ שלח את עמי ויחגו לי במדבר לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ודאי כשתשמור הסדר:

14 והנה אחר שהשלים עמהם זה הענין מהנסיון על האופן הנזכר נאמר ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים וגו'. להורות שאין מעצור לה' להושיע ברב ממה שהיו צריכין מהספוק שהרי נהלם על מבועי מים כמספר שבטי ישראל ושבעים תמרים כמספר זקניהם. אלא שהיתה הכוונה תחלה אל הנסיון. וזה הענין מהבחינה נהג עמהם בזמן כי כדי שיבא להם אחר הצורך הנכר כי אז יהיה הרבה יותר יקר בעיניהם היה לפניו לענותם תחלה בשיעבור עליהם חדש ימים שיצאו ממצרים והלחם אזל מכליהם גם הצאן והבקר מתמעטים והולכים או שלא השליטם לבם לאכול מהם לשובע כי אמרו לא נכרת מהבהמה ע"כ אמר כי בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם ממצרים הוכרחו לצעוק מתוך הדוחק ולומר מי יתן מותנו ביד י"י בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע וגו'. כי מעתה יהיה דבר י"י להם למנוחה לספק צורכיהם וללמוד נפלא לתקנת דעותיהם כאומרו דברים ח׳:ג׳ ויענך וירעיבך וגו' למען הודיעך וגו' והדברים הנלמדים מפרשת המן המה רבים ונכבדים ומעולים מאד לחיים הזמניים ויותר לחיים האמתיים הנצחיים כי על כן ראיתי לבנות לו שער מיוחד וע"כ מה שרצינו בזה החלק:

1 כתובות פתח ↗

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״, וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב: ״מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״.

1 סוכה פתח ↗

אֲמַר אַבָּיֵי: אִי מַאן דְּסָנֵי לִי הֲוָה, לָא הֲוָה מָצֵי לְאוֹקוֹמֵי נַפְשֵׁיהּ. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבּוּרָא דְּדָשָׁא וּמִצְטַעֵר. אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ — יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ.

1 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בּוֹ — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים״.

« עקידת יצחק ל״ט:א׳ עקידת יצחק מ״א:א׳ »